ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע

השבוע זכיתי לשמוע את רונה קינן בהופעה חיה, מבצעת את השיר "האמנם" של לאה גולדברג, והרגשתי שהמילים מדברות אלי -

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,

וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,

אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת

עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט

כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ,

וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,

וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,

וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט

הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.

וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם.

הרגשתי שהשיר מייצג את התחושה הפנימית האישית שלי,

לזכות בחסד,

להלך בתום,

השקט מתרחב,

הרוגע המגיע מריח האדמה,

ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע,

מותר לאהוב.

להלך לבדי ללא מורא,

ביושר לבב,

בענווה,

כאחד הדשאים,

כאחד האדם.

כאחד האדם – לתת אמון בנו, בני האדם.

במפגשים האמיתיים של החיים אני פוגשת כל כך הרבה א.נשים שעושים טוב ביומיום, אני רוצה להזכיר לעצמי את המציאות הזו.

התירגול עוזר לי לחוש את הדברים הפשוטים ולגעת בהם, והאהבה קיימת וזורמת.

את מוזמנת תמיד להצטרף בזמן ובמקום המתאימים לך. אשמח מאוד לראותך