על המוות ללא הגזמה – ויסלבה שימבורסקה

תרגום: רפי וייכרט

הוא לא מבין בבדיחות, בכוכבים, בגשרים, באריגה, בכרית מכרות, בעבוד אדמה, בבניית אניות ובאפיית עוגה.

בשיחותינו על תכניות המחר הוא משחיל את מילתו האחרונה שאיננה שייכת לנושא

איננו יודע אפילו דברים, הקשורים ישירות למקצועו לא לכרות קבר, לא לגלף ארון מתים, לא לנקות אחרי עצמו.

שקוע בהריגה, הוא עושה זאת בסרבול, בלא שיטה או מהימנות. כאילו התאמן לראשונה על כל אחד מאתנו.

הניצחונות הנם ניצחונות, אך כמה מפלות, מהלומות שהחטיאו וניסיונות חוזרים ונשנים.

לפעמים חסר לו הכח להפיל זבוב באוויר. לזחלים לא-מעטים הפסיד בתחרות זחילה.

כל הבולבוסים הללו, התרמילים, המשושים, הסנפירים, קני הנשימה, נוצות החיזור ופרוות החרף מעידים על פיגור במלאכתו הנעשית בשוויון-נפש.

אין די ביצר זדוני ואפילו הסיוע שאנו מושיטים במלחמות ובמהפכות הנו, עד כה, מועט מדי.

לבבות פועמים בביצים. שלדיהם של תינוקות מצמחים. זרעים, בעמל רב, מגיעים לשני עלעלים ראשונים, ולעתים קרובות לעצים גבוהים על קו האופק.

מי שסבור כי המוות כל-יכול מהוה בעצמו הוכחה חיה. שכל-יכול איננו.

אין חיים שאינם, ולו להרף-עין (אחד בלבד) בני-אלמוות.

המוות

תמיד מאחר באותו הרף-עין.

לחינם הוא מטלטל ידיות

של דלתות לא-נראות.

את מה שמישהו הספיק

לא יוכל להשיב לאחור.